בואו נדבר קצת על זיכרון… במחשבה שניה- תשכחו מזה.

כי בעצם כל מסע נוסטלגי אל העבר והתרפקות עליו- או לחילופין אזהרה מפני מה שפעם היה מאיים ועוד מעט הוא עלול לחזור כבומרנג ולהפתיע את כל מי שלא יודע מה זה בומרנג- נתפסת בעיני הציבור כניסיון להסיט את דעת הציבור מהבעיות הבוערות והחשובות באמת במטרה לצייר מציאות לפיה מצבנו הנוכחי טוב בהרבה ממה שהיה פה פעם. ואם אתם לא מאמינים תשאלו את ההיסטוריון הקרוב לאזור מגוריכם לא לפני שתכינו את עצמכם לשינה ארוכה בתקווה לגילוי אליהו הנביא. כי מה לעשות שתיאורים מליציים על העבר זה משעמם לפעמים כמעט כמו ימים בהם נדמה שההיסטוריה ממחזרת את עצמה ומאיימת להרדים גם את אנשי החדשות החרוצים ביותר.

אבל אם בכל זאת מתחשק לנו לבקר בעזרת המחשבה וללא תשלום במה שהיה פה פעם- לא בהכרח צריך לגרום סבל לעצמנו בשמיעת הרצאה שאינה נגמרת מפי אוהבי עבר שאינם יודעים לשים נקודה בהווה- אלא לפתוח ספרים ורצוי כאלה שיכולים לתאר היטב איך חשבו פעם על מהלכים מורכבים אנשים שלא נאלצו להתחבט בפתרון משברים קואליציוניים כל שני וחמישי- כנראה בגלל שהיו עסוקים בתעניות בה"ב באותו הזמן- ונתחו טוב יותר מכל משפטן מה עושים לשור שנגח את הפרה(שדרך אגב היום בקלות ניתן היה להמיר את השור ברכב חסר מעצורים הנהוג בידי מזיק עם רישיון וחוסר דאגה לרכוש הזולת ואת הפרה במשהו שיותר הגיוני לראות היום בדרכים כמו עגלת קניות על גלגלים) ובחשיבה חריפה זו הצליחו גם להבין טוב יותר מהלכים מדינים וצבאיים ברמות שהיו יכולות להרשים כל רמטכ"ל וראש-ממשלה.

כי למרות ההתנגדות הלא מובנת של רבים בחברה הישראלית המודרנית למונח הגורם לרבים החיים בתוכה סיוטי לילה מבעיתים שבמרכזם שלט באותיות קידוש לבנה המברך את העולים החדשים לאמור: "ברוכים הבאים למדינת הלכה ישראל" (כשמובן שהמתייראים מהמחשבה הזו מפענחים בלבם את השלט בפרשנות של "הלכה המדינה")- יש בזיכרון העבר גם כיסופים ואולי אפילו הערכה לימים בהם הכל היה פשוט יותר- ובמקום ריבוי תיקונים בג"ציים והצעות-צחוק שנדמה שעושים מאתנו בפגיעה רצינית בכל הקדוש ליהודים החיים בישראל המודרנית אך זוכרים ומשמרים את אורחות חייהם כפי שלימדו אותנו אבותינו בעבר- מעדיפים להתחבר מחדש ליהדות הפשוטה והאמיתית ולהעדיף אותה על חוקים חדשים ומסובכים שמעניקים בעיקר את האשליה למחוקקים שעשו משהו משמעותי אפילו שמדובר רק באישור בקריאה טרומית לפני הקמת ועדה.

יש גם בעיה נוספת עם זיכרונות מהעבר: משום מה קשה ליהודים לזכור דברים לטובה ולפרגן מכל הלב. הנה דוגמא קלאסית ממגילת אסתר: אחרי הנס הגדול של פורים בשורות הסיכום של הסיפור- נכתב כי מרדכי היהודי רצוי לרוב אחיו. לרוב. לא לכל. כי לא כל היהודים ראו בעין יפה את עלייתו לגדולה. מעניין למה. אולי בגלל שהיהודים הטובים שחייהם נצלו היו עסוקים מדי במשתה ושמחה והפיכת אברים מהמן לעוגיות "שכחו" איך בדיוק הפך הרשע התורן מאיום בהווה לתלוי מהעבר. אבל מה זה חשוב. העיקר שיש סיבה לשמוח. ולא לשכוח- גם חרבונה זכור לטוב.